כמו אוד ניצל מאש

מאת נטלי זיידה

Article de Nathalie Zajde traduit en hébreu par Tal Ziv

אם ברצונכם לדעת מהו תינוק יתום מוסתר בתקופת השואה, אתם מוזמנים לקרוא את ספרה המרגש של מאירה ברר « כמו אוד מוצל מאש » (Comme un tison sauvé du feu) אשר יצא לאור בהוצאת Les 3 colonnes.

מה מייחד תינוק יתום מוסתר בזמן השואה? הוא צעיר מדי בזמן התרחשות האירועים מכדי

לשמר את זכר ההורה או ההורים שלו אשר נרצחו על ידי הנאצים באכזריות ובשיטתיות. וכך, אלו שהיו תינוקות מוסתרים בתקופת השואה, מנסים במשך כל ימי חייהם לאתר את הפנים, הריח, תנועות הגוף והנוכחות של אלו שמהם הם הופרדו לצמיתות בצורה כה נוראה וללא הצדקה. כיצד הם יכולים לחיות ככה, בחיפוש תמידי ובלתי פוסק אחר ולו בדל אחד קטן של סימן, של זכר לאותה דמות שנעלמה מחייהם, כדי להשיב לעצמם את התחושה של להיות ילד לאב או לאם ולהיזכר בתקופה שבה היו להם הורים? אדם שהופרד מהוריו והוסתר בהיותו תינוק הוא אדם שלא פוסק במשך כל ימי ימיו לשאול את עצמו בחשאי, מבלי שהוא יכול להודות בפני אף אחד שמא ייחשב למשוגע: כיצד אפשר ליצור סוף סוף קשר עם האנשים הקרובים לו ביותר, הוריו, אשר מאז השואה, מאז אותה פרידה דרמטית והרת גורל, נותרו בשבילו זרים גמורים.

מוניק- מאירה בת שנה וחצי

מאירה ברר שנולדה באוקטובר 1941 בפריז בשם מוניק בורשטיין לזוג הורים ממוצא פולני, מתארת בלהט, ברגישות אך גם בצורה עניינית את חייה כילדה באחת התקופות האפלות ביותר של העם היהודי.

אחותה ואחיה הגדולים כבר נמצאו במקום מקלט מוסתרים אצל צרפתים שהתגוררו מחוץ לפריז, כאשר ב-16 ביולי, 1942 נכנסים שוטרים צרפתים לבניין ברחוב פובורג סנט מרטין 134 ועוצרים את המשפחות היהודיות שהתגוררו בו, ביניהם גם את משפחת בורשטיין. האב לא היה בבית. הוא סבר, כמו רבים אחרים, שרק לגברים נשקפה סכנה.

השוטרים לוקחים איתם את גב’ בורשטיין, התינוקת והסבא וסבתא (הוריה של גב’ בורשטיין) ומובילים אותם לוולודרום (ואל ד’היב) בפריז, שם הם כולאים אותם עם אלפי יהודים אחרים. כאשר שב מר בורשטיין לדירתו ומגלה שמשפחתו נלקחה על ידי השוטרים הצרפתים, הוא מתמוטט מצער וממהר לתחנת המשטרה כדי לנסות ולשחרר אותם ונעצר אף הוא על ידי המשטרה. אולם התינוקת, מוניק הקטנה, היא כבר אותה אישה שתהיה בעתיד ובמשך כל חייה: רגישה מאוד, אמיצה, נועזת ומרדנית. היא בוכה וצורחת ללא הפסקה. היא לא מסכימה למצב. אחד השוטרים נשבר. הוא פונה לאמה ואומר לה שהיא צריכה לצאת החוצה עם התינוקת כדי להאכיל אותה ולא לחזור! הוא מציע לאבא של מוניק להצטרף אליהן. אבל מר בורשטיין לא רוצה לעזוב את החמים שלו לבד ונשאר שם. שלושתם נשלחים למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחים שם.

תעודת גירוש

הסיפור של מוניק כמו סיפורם של כל הילדים שהוסתרו בצרפת בזמן השואה וניצלו, הוא סיפור ייחודי ומשותף כאחד.

זהו סיפור של משפחה שנהרסה והורכבה מחדש אחרי המלחמה. סיפור של חיי אומללות רגשיים וחומריים. זהו סיפור על אם, אישה אמיצה שמעולם לא התאוששה ממות בעלה, יהודי ממוצא פולני כמוה שנרצח באכזריות על ידי הנאצים, וממותם האכזרי של הוריה, הסבא וסבתא של ילדיה. זהו סיפור על אם המשפחה, אשר על אף שתמיד דאגה למלא את צרכי ילדיה ובעלה השני, גבר לא יהודי אשר הסתיר אותה ואת התינוקת שלה החל מה-16 ביולי, 1942, לא הצליחה להשתקם מאיי החורבות שנהפך עולמה הידוע והמוכר. אישה שלפני המלחמה הייתה אישה יפהפייה ואשר בתקופת השואה חוותה כל כך הרבה זוועות עד כי היא פיתחה, שנים רבות לאחר מכן, בעיות נפשיות וגופניות שגרמו לה סבל רב. זהו סיפור על אישה שמעולם לא יכלה להעניק לבתה שנולדה בזמן הלא נכון את האהבה ותשומת הלב שכל ילד זקוק להם. מאירה ברר מאפשרת לנו להבין כמה האמא הזו סבלה בעצמה.

הספר « כמו אוד ניצל מאש » מספר בצורה אמיתית ואותנטית את האירועים הכואבים ביותר: הפגיעה, האדישות, אי-ההבנה  מצד המבוגרים כלפי אותה ילדה יהודייה ששרדה, אך הדברים נאמרים ללא מרירות ואפילו בחמלה. למרות הכול מאירה אוהבת את משפחתה, את אחיה ואחיותיה, את אמה ומבקשת להבין את הסיבות שבגללן אמה לא הייתה מסוגלת לאהוב אותה עד כדי כך שאפילו לא יכלה לקרוא לה בשמה, שם של ילדה שנולדה בעיצומה של תקופה סוערת ורבת תהפוכות.

גב’ ברנה בורשטיין, שם נעורים שווארקבראט, אמה של מאירה

הספר « כמו אוד מוצל מאש » מספר לנו כיצד ילדה קטנה יהודייה מצאה הודות לקשר שלה עם בעלי החיים בחווה את החמימות והחיבה שהצילו אותה, שמנעו ממנה לשקוע בדיכאון ובאומללות שהיו יכולים להיות מנת חלקה בשל ההתעללות בה מצד המבוגרים שהיו אמורים לדואג לה ולטפל בה. הספר « כמו אוד מוצל מאש » מדגיש את החשיבות של הארגונים הסוציו-חינוכיים היהודים המרקסיסטים, כגון ה »וועדה המרכזית לילד »(CCE) שדאגו ליתומים היהודים אחרי המלחמה, כמו מוניק.

מוניק הייתה ילדה מוכשרת מאוד שאהבה ללכת לבית הספר. היא שלטה בקריאה כבר מגיל ארבע וגמעה עשרות ספרים, שלדבריה הצילו את חייה באותה תקופה שבה היא חיה בתנאים בלתי ראויים למחייה. מוניק חלמה ללמוד באוניברסיטה, אך נאלצה כבר בגיל 14 להפסיק את לימודיה בבית הספר ולעזור לאמה ולאביה החורג במאפייה שלהם. מאירה היא כמו כל הילדים היתומים -המוסתרים שורדי השואה. היא חיה את חייה כשהיא אומרת לעצמה שהיא יכלה להיות, שהיא הייתה צריכה להיות מישהי אחרת, אילו לא הייתה מתרחשת השואה. השואה השפיעה באופן דרמטי על גורלם של אלו שהיו ילדים באותה התקופה. היא שינתה בצורה קיצונית את מסלול חייהם האפשרי, שהוריהם, שרובם היו מהגרים, חלמו בעבורם. אי אפשר להימנע מהמחשבה שאילו אביה של מוניק (מאירה)- אדם אינטלקטואלי, שלמד באוניברסיטה בפולין ובסורבון  בפריז, ואשר מוניק דומה לו כשתי טיפות מים, היה ניצל, מסלול חייה של מאירה היו שונה לחלוטין. מוניק לא יכלה להפוך לעיתונאית, לכתבת החשובה שהיא רצתה להיות, אך זה לא מנע ממנה לחיות את חייה ובעיקר להפוך למאירה. במילים אחרות ליישם עד הסוף את זהותה היהודית שהנאצים ומשתפי הפעולה שלהם שאפו להשמיד.

תעודת לימודי אוניברסיטה של אברהם מרדכי בורשטיין, סטודנט לפילוסופיה

אחרים, עשתה הכול כדי להתאושש ולהשתקם אחרי הסבל והקושי שהיא חוותה. בכל פעם הצליחה מוניק-מאירה לגייס בתוכה את הכוחות הנחוצים להתמודד. « היא פועלת בשביל עצמה » כלומר היא בונה את עצמה מחדש כדי להבטיח את נצחיות קיומה היהודי, למענה ולמען  צאצאיה. בדומה לרוב אלו שהיו בתקופת השואה ילדים מוסתרים, יתומים או לא, שנרדפו, שסבלו התעללות, שהושפלו ושגורשו מעולמם של בני האדם ושראו כיצד הוריהם סובלים התעללות, מושפלים, נעצרים, מגורשים ואף נרצחים, מאירה מונעת מזעם שדוחף אותה קדימה, זעם עמוק שאינו מש ממנה, שמהווה את המניע לעצם קיומה ושמוביל אותה לנקוט יוזמות חדשות, להעשיר את עצמה בידע, לפעול ולהבין את העולם. הספר « כמו אוד מוצל  מאש » חושף בפנינו את האופן שבו ילדה יהודייה שנשללה ממנה זהותה היהודית, שנגזלה ממנה אהבה ושאיבדה את אביה וחלק מבני משפחה, הצליחה למצוא בכוחות עצמה את הדרך שלה, את קבוצת השייכות שלה וכיצד היא עשתה, בגיל יחסית מתקדם (55) עליה לישראל.

מאירה ונתן ברר בירושלים

מאירה מספרת כמה מאושרת היא הייתה לבנות חיים חדשים במדינה היהודית, אך גם מתארת את הקשיים שהיא חוותה בעקבות השינוי הזה, אחרי שעברה כבר כברת דרך בחייה שבה היא החליפה מקומות מגורים, שינתה מסגרות חיים, שפה וזהות. אבל מאירה נותנת לנו להבין כי לעזוב את צרפת ואת ילדיה הבוגרים, משמעותו לשרוד, הפעם תוך הפיכת חייה שלה למאבק. מאבק למען זהותה היהודית בתוך קולקטיב חזק  – מדינת ישראל שהיא מדינת היהודים ושבה קיומה מקבל סוף סוף את משמעותו.

שכן השאלה ששואלים את עצמם כל שורדי השואה, בין אם הם ניצולי המחנות או בין אם היו ילדים מוסתרים, בין אם הם היו באותה תקופה אנשים בוגרים, או בין אם היו כמו מאירה,  תינוקות ללא זיכרונות ברורים, היא בשביל איזה קיום, למען אילו חיים, בגלל איזו סיבה מהותית נותרנו בחיים? עלייתה של מאירה למדינת ישראל, גם על חשבון הפרידה מאלו שהיא אוהבת, העניקה לה סוף סוף את התשובה לשאלה זו.

החיפוש אחר אביה היה חלק מחייה של מאירה. במשך כל אותן שנים, תוך שהיא משתתפת במפגשים הראשונים של « אגודת הבנים והבנות של יהודים שגורשו מצרפת », נוטלת חלק פעיל בארגוני הילדים המוסתרים בצרפת ומצטרפת למסע הזיכרון של בני הזוג קלרספלד באושוויץ, לא חדלה מאירה « לחפש » את אביה ולנסות « לפגוש » אותו, אך לשווא. וזהו ללא ספק מה שהניע אותה לכתוב את הספר הנפלא הזה. שכן באמצעות כתיבת הספר על חייה, באמצעות פרסומו והפצתו לקהל הקוראים, מאירה, התינוקת שניצלה והוסתרה בתקופת השואה, הצליחה סוף סוף « לפגוש » את מי שהיה לצידה במשך כל אותן שנים, גם אם הוא לא היה נוכח פיזית.

תזכיר נלווה לטרסנפורט מס’ 9

מצבת זיכרון לגירוש יהודי צרפת, נערך על ידי  FFDJF (הבנים והבנות של היהודים המגורשים מצרפת)

כיום אנו יודעים: רבים מיתומי השואה שניצלו מרגישים כאילו הם « מלווים » באופן קבוע על ידי הוריהם שנרצחו מאז שאותם אירועים נוראיים התרחשו והפרידו ביניהם לנצח. הנספים נמצאים לצדם, כל הזמן, בלתי נראים אבל נוכחים. לעיתים הם משמשים להם כמורי דרך, אבל רוב הזמן הם חמקמקים, בלתי מוחשיים. וזה מה שגורם לסבל ליתומי השואה אשר מצפים בחשאי לדבר אחד: שההורים יחזרו אליהם, שהם יתגלו סוף סוף בפניהם, שהם יכירו אותם ושיראו אותם בחיים. ושההורים שמתו טרם זמנם, יראו למה הפך ילדם, לאיזה אדם הוא נהיה. שיתמכו בו ויעודדו אותו ברגע המשבר והכאב ויחייכו אליו ויברכו אותו ברגעי האושר. שיהיו עדים לשינויים הגדולים שחלים בחייהם. החיפוש הסודי הזה אחר ההורים שהלכו לעולמם –  הוא משהו שאף יתום שואה אינו יכול לוותר עליו לעולם.

הודות לספר « כמו אוד מוצל מאש », אברהם מרדכי בורשטיין, שנשלח לאושוויץ בטרנספורט מס’ 9 ב-22 ביולי, 1942 ומעולם לא שב משם, הופיע בסופו של דבר בחלומה של בתו, כמה ימים אחרי שכתבה את המילה האחרונה בספרה.

אברהם מרדכי בורשטיין – חייל

הספר היפה והמרגש הזה מלמד אותנו שלעולם אין זה מאוחר מדי להחיות את המתים ולעולם אין זה מאוחר מדי לעצב מחדש את זהותך. הוא גם מעלה נקודה חשובה למחשבה: האם להיות שורד ויתום של השואה מחייב כל אחד להתחיל מחדש? בדומה למה שכתוב בפסוק « לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ « …(בראשית פרק יב. א)? 

תרגום המאמר מצרפתית לעברית על ידי טל זיו

https://lp.vp4.me/cg8t